נקב נ' שירביט אחזקות בע"מ - פסקדין

החלטה

עיינתי בבקשת הארכה להגשת בקשה לביטול פסק הדין מיום 22.12.13, בבקשה לביטול פסק הדין, בתגובה לשתי הבקשות, ובתשובה מהיום (שעותרת לקבלת הבקשה לארכה בלבד, אך ניתן להבין כי היא מכוונת לקבלת שתי הבקשות).

דין הבקשות להתקבל, זאת בדוחק רב ובנתון להוצאות, כבקשתה החלופית של המשיבה.

אשר לבקשת הארכה להגשת בקשה לביטול פסק הדין: התובע הגיש בקשה ראשונה לביטול פסק דין בחלוף כ-32 יום מיום שניתן פסק הדין, בלא תצהיר, בין אם לגופם של דברים ובין לגבי מועד המצאת פסק הדין לידיו. הוריתי על הגשת בקשת ביטול כדבעי, בלוויית תצהיר, ובלוויית בקשה לארכה במידת הצורך. לאחר מהלכים נוספים ומיותרים, הוגשו צמד הבקשות (משום מה – במסמך אחד), זמן רב מעת סיום פרק הזמן של 30 יום מאז המצאת פסק הדין לידי המבקש (כנלמד מכך שהבקשה הוגשה למעלה מ-30 יום מאז הבקשה המקורית והחסרה לביטול). בבקשת האורכה נדרש המבקש אך ורק להצדקה לביטול פסק הדין לגופו. זאת, בעוד שבקשת ארכה, להבדיל מבקשת הביטול, אמורה להתמקד גם בשאלת הסיבה לפער הזמנים של למעלה מ-30 יום מקבלת ההחלטה ועד להגשת הבקשה לביטול. עם זאת, לא אקשה עם המבקש, גם שעה שהמשיבה לא ראתה להרחיב בהתנגדותה לסוגיית הארכה אלא התמקדה בגופם של דברים. ניתן רק להניח, אף שהמבקש לא טרח לציין זאת, כי העיכוב כרוך בהגשת בקשות מעין-ביטול שגויות דיונית (במועד או בסמוך למועד), עד שלבסוף התעשת המבקש בעקבות החלטות בית המשפט והגיש בקשה סדורה לביטול. רק על מנת ליתן למבקש את יומו בבית המשפט, תינתן הארכה, אך תוך שיהיה לאמור משקל מה בהוצאות.

אשר לבקשה לביטול פסק הדין לגופו: טענת התובע, בתמצית, היא מתן פסק הדין על יסוד חוות דעת המומחה קיפחה את זכותו לחקור את המומחה בבית המשפט לאור תשובותיו, זכות שעליה עמד "לאורך כל הדרך" (סעיף 4 לבקשה). המדובר בטענה מוקשית ביותר, כזו המתעלמת כמעט כליל מרצף האירועים שבתיק וממחדליו הדיוניים החריפים של המבקש-התובע.

ביום 26.8.13 הודיע המבקש בעקבות חוות הדעת שניתנה כי עולה באופן "חד משמעי" שיש לשלוח למומחה שאלות הבהרה, וכי "ייתכן" שיידרש לזמנו לדיון. הותר לו לשלוח שאלות הבהרה. בהמשך, ובלא ששלח שאלות הבהרה, הודיע המבקש ביום 24.10.13 כי הוא מבקש לזמן את המומחה לחקירה, וזאת על רקע הנימוק, התמוה משהו, שלפיו כאשר ניסה להעביר שאלות הבהרה למומחה, מצא כי המדובר במספר רב של שאלות, הנפרשות על פני ששה עמודים, ולכן הוא מבכר לזמנו לחקירה. הבהרתי בהחלטתי מאותו יום כי: "איני שולל כמובן עקרונית את אפשרות זימונו של מומחה לבית המשפט, אולם הדבר אינו יכול להעשות רק משום שבעל דין אינו מצליח לצמצם את היקף שאלותיו לגדר הסביר, ועל מנת לאפשר לו לשאול שאלות אינספור את המומחה בבית המשפט. יתכבד התובע, יערוך את שאלותיו כדבעי ובאופן ממוקד, יעבירן למומחה, הלה יגיב, והתובע ישקול אז את הטעם בזימון המומחה לבית המשפט, שיש בו כדי להאריך את ההליך ולהסב הוצאות לכל הצדדים".

המבקש-התובע אכן השכיל לערוך את שאלותיו על פני עמוד ומחצה, הודיע על כך לבית המשפט ביום 10.11.13 (בלא שיודיע כי הוא עומד על זימון המומחה גם בנסיבות אלה), שלח את השאלות למומחה, ונענה. בעקבות מסירת התשובות, הוריתי בהחלטתי מיום 29.11.13 שעל הצדדים להודיע עתה עד יום 9.12.13 האם יש מניעה ליתן פסק דין על יסוד האמור בחוות הדעת ובתשובות לשאלות ההבהרה. מאליו מובן שבכך הושאר הפתח למבקש להודיע, אם רצונו בכך, שיש מניעה כאמור, שכן הוא מבקש לזמן את המומחה לחקירה. תזכורת פנימית נקבעה ליום 10.12.13.

המבקש התעלם כליל מהחלטתי מיום 29.11.13. המשיבה לא הגיבה אף היא להחלטה, אולם כפי שניתן להבין, לדידה אכן לא היתה מניעה למתן פסק דין כאמור, ולכן לא הגיבה. המבקש, לעומת זאת, טוען עתה כי לשיטתו היתה מניעה שכזו, בדמות רצונו לחקור את המומחה. ברם הוא לא הודיע על כך, לא במועד שנקצב לכך, ואף לא בפרק זמן של תריסר ימים נוספים שהמתנתי למען הסדר הטוב אף מעבר למועד התזכורת הפנימית שנקבעה, למרות שההחלטה הומצאה למבקש. לבסוף, בהיעדר תגובה, ניתן פסק הדין ביום 22.12.13, על יסוד האמור בחוות הדעת ובתשובות לשאלות ההבהרה. על כך יצא קצפו של המבקש.

בבקשת הביטול טוען המבקש כאמור כי עמד "לאורך כל הדרך" על זימון המומחה. טענה זו מתעלמת משאירע לאחר הגשת בקשתו מיום 24.10.13, קרי החלטתי מאותו יום ומשלוח שאלות ההבהרה בידו, תוך שהובהר כי על המבקש-התובע להודיע לאחר קבלת התשובות אם הוא עומד עדיין על זימון המומחה לחקירה. בהודעתו מיום 10.11.13 לא הודיע על עמידה על הזימון. לאחר קבלת התשובות, ביום 25.11.13, עדיין לא מסר המבקש הודעה ובה עמידה על זימון המומחה לחקירה. גם לאחר שניתנה לו האפשרות להודיע האם יש לשיטתו מניעה להכרעה על יסוד חוות דעת המומחה, לא עתר לזימון המומחה לחקירה קודם מתן פסק הדין. אם היה מבקש לזמן – הייתי מורה כן, ואין כל צורך בהכברת הפסיקה המלמדת על הזכות העקרונית לזימון המומחה לחקירה. אך יש צורך לבקש. קשה להבין למה בדיוק ציפה המבקש, שעה שהוריתי בהחלטתי מיום 29.11.13 כי על הצדדים להודיע האם יש לשיטתם מניעה ליתן פסק דין על יסוד האמור בחוות הדעת ובתשובות לשאלות ההבהרה, והמבקש לא הודיע על מניעה כאמור. קשה להבין מדוע "סבר לתומו, כי בית המשפט יקבע מועד לדיון בבקשה בנוכחות הצדדים" (סעיף 5 לבקשה). סברה זו אינה מתיישבת כלל ועיקר עם האמור בהחלטתי האמורה. על כך אוסיף שלא ברור גם מדוע לאחר שניתן פסק הדין, לא הזדעק המבקש על אתר, אם אכן זו היתה סברתו.

כל הדברים שנאמרו עד הנה מבארים מדוע ביטול פסק הדין מחובת הצדק – אין, ומדוע עסקינן במחדל דיוני של המבקש-התובע. ועם זאת, מכוח שיקול דעתו של בית המשפט, ניתן עדיין להורות על ביטול פסק הדין, שניתן בהיעדר תגובת מי מן הצדדים. אם המבקש גורס כי ייטב מצבו אם יתקיים דיון והמומחה ייחקר, הרי שאין בדעתי למנוע זאת ממנו, וכך יידע כי היה לו את יומו בבית המשפט, אם ביקש לקבלו.

נוכח כל האמור, הרי שבקשת הארכה והבקשה לביטול פסק דין מתקבלות שתיהן. עם זאת, תנאי לביטול הוא נשיאה בהוצאות הצד שכנגד, בסכום של 2,000 ₪, וזאת כתנאי לביטול פסק הדין. המבקש-התובע יודיע עד יום 3.4.14 האם ביצע את התשלום, ובנוסף ימסור מועדים המוסכמים (במידת הניתן) על הצדדים ועל המומחה, לחקירת המומחה על חוות דעתו. בדוחק אמנע מהוצאות לטובת אוצר המדינה.

תז"פ ליום 4.4.14.

ניתנה היום, י"ח אדר ב תשע"ד, 20 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: